האיש ששנא את אשתו / גיא חצרוני

לזכר שרה כהני שעשתה בנו נפלאות

גלגלה אותו אל תוך המבואה ההומה בקופת החולים, הוא על כיסא גלגלים כבר, כמה? חמש שנים? מאז הפך חצי גופו למשותק. “Take left here, to the pharmacy”, אמר לפיליפינית שמטפלת בו. עוד קודם לשיתוק סבל מכאבים בצד ימין של הגוף, “זה התחיל בכאבים בצוואר”, נזכר, “כל הלילה הייתי מתעורר מזה”.
היא גלגלה את כיסא הגלגלים שלו והושיבה אותו קרוב לקצה ספסל ההמתנה. ליד אישה לא צעירה.
“אוף, התור לא זז”, התלוננה האישה שישבה לצידו.
“זה לא תמיד כך?” שאל.
“האמת שכן…” ענתה, “אבל אני אף פעם לא מתרגלת לזה”.
“כן”, נאנח, “ואני בא לפה הרבה בגלל הכאבים”.
“גם אני סובלת מכאבים”, ענתה לו, “אבל אני פה בגלל מחלת עור בכלל, בכאבים אני מטפלת במקום אחר”.
“כן? איפה?” שאל.
“תשמע, לפני הרבה שנים התחיל לי כאב בגב וחברה לקחה אותי כמעט בכוח לאיזו אישה מבוגרת ברמת גן, רק נכנסתי אליה לסטודיו היא העיפה בי מבט ואמרה: ‘תרימי את הראש, ככה כואב לך בכתף…’ מאז היא עושה בי ניסים, מעסָּה פה, מסבירה שם… לא רק שאני יוצאת ממנה בלי שום מיחוש, אני ממש מרחפת, כל החיים שלי השתנו בזכותה”.
“את חייבת לתת לי את הפרטים שלה”, ביקש, ” אולי היא תוכל לעזור גם לי, אפילו שאני כבר זקן ונכה”.
״האמת היא שאני לא בטוחה שכדאי, לא הרגשתי את זה אבל אמרו לי שהיא מאבדת סבלנות מהר ולפעמים אפילו צועקת על מטופלים…״
״תני לי לדאוג לזה, אל תטרידי את עצמך״.
״אתה יודע מה? אתה נראה לי נחמד ואני אתן לך את הטלפון שלה. אני בטוחה שהיא תוכל לעזור לכאבים שלך. אגב, מה שמך?״
״יצחק, ושמך?״
״ורדה״, ענתה.
כעבור כמה ימים נזכר יצחק במספר הטלפון שבכיסו והחליט לנסות.
״הלו?״ ענה הקול מהצד השני, מבטא יקי בולט, חשב לעצמו.
״שלום, שמי יצחק, שמעתי עלייך דברים נפלאים ואני מבקש לקבוע תור״.
״הממ… תשמע יצחק, אני מאוד עמוסה, אני מקבלת קבוצות אחר הצוהריים, הם עושים אצלי התעמלות, לטיפול אישי אני פנויה רק בבקרים והכול מלא. אני יכולה למצוא לך מקום בחמש בבוקר אם אתה מוכן לקום מוקדם״.
״בגילי חמש בבוקר זה לא מוקדם”, צחק.
״למי כבר קבעת?״ שאלה עדנה, אשתו של יצחק, ״שוב שטויות?״
״אויש, אל תבלבלי לי במוח״, ענה, ״לא ביקשתי לשמוע את דעתך״.
״כרגיל אתה מבזבז את הזמן שלך ואת הכסף על השטויות שלך. היית חמור ונשארת חמור״.
וביום שנקבע, בדיוק בחמש בבוקר, דפקה המטפלת הפיליפינית של יצחק על הדלת הישנה שבקומת הקרקע בבניין הישן והנמוך במרכז רמת גן. כשנכנסו גילה סטודיו גדול ובו מחצלות על הרצפה, חלונות מוארים לכל אורך הקירות, ובצד ימין מעין במה מוגבהת ועליה מיטה ופרגוד. ליד המיטה עמדו זוג הורים, היא בדיוק סיימה לטפל בבנם. הילד קם מהמיטה והאֵם הנרגשת אמרה, ״אוי שרה, העמדת אותו שוב על הרגליים, שבוע שלם הגב שלו היה תפוס והוא לא הצליח כמעט לזוז, תראי איך הוא גמיש עכשיו, כאילו מעולם לא נתפס לו הגב, כבר לא ידענו מה לעשות״.
״רק חשוב, חמוד, שתקפיד להרים משאות כבדים כמו שלימדתי אותך, תשתמש בכל הגוף, לא רק בידיים כי זה מושך את הגב שלך חזק מדי. ובוא אליי שוב בעוד שבוע–שבועיים שאראה אותך״, ענתה שרה ופנתה אל יצחק ״שלום, אתה יצחק?״ כן. ״למה אתה בכיסא גלגלים?״ שאלה שרה.
״חצי גופי הימני משותק ואני לא מצליח ללכת״.
״הממ…״ אמרה שרה, ״אבל זה לא שיתוק נירולוגי, אני רואה, הפנים שלך סימטריות ואתה נראה בריא בסך הכול. בוא, שב על המיטה ונוריד את החולצה שאוכל לראות אותך טוב יותר״.
בעזרת המטפלת ושרה ירדה החולצה לבסוף ושרה נגעה בשכמה השמאלית.
״איי!” צעק יצחק כשנגעה.
״כל הגוף שלך קפוץ ומתוח, לא פלא שכואב לך.״
היא שפשפה את כף ידה לאורך עמוד השדרה שלו, מרחה משחה בריח אורנים חזק, ויצחק הרגיש שהאזור מתחמם ועוד מעט עולה באש. ״יש לנו הרבה עבודה״, אמרה שרה, ״אתה כולך פקעת מתוחה וצריך לאט־לאט להתחיל לשחרר את השרירים. למה אתה מתוח כל כך?״ שאלה, ״משהו בבית? אתה הלוא בפנסייה, זו לא העבודה ולא דאגות פרנסה יום־יומיות״.
״לא יודע, בכלל לא ידעתי שאני מתוח״, אמר.
״הגוף שלך יודע״, פסקה שרה, “וזה מספיק”. לאחר רגע המשיכה ואמרה: ״חבל שאשתך לא באה, היא הייתה יכולה ללמוד ולהזכיר לך את התרגילים שאני מראה לך״.
״אישתי?״ גיחך, ״אם אנחנו קצת מחליפים הברות בינינו במשך היום זה בעיקר נביחות של ריב, אבל גם את זה אנחנו בקושי עושים כבר שנים. עדנה אישה רעה ועיקשת״.
״מה אתה עושה במהלך היום?״
״קורא הרבה, מאזין לרדיו, המטפלת לוקחת אותי לטיול בחוץ כשנעים״.
״ואתה ועדנה ישנים באותו החדר?״
״כן״.
״ואיך אתה ישן?״
״לא משהו, עדנה נוחרת, והריח שלה לא נעים, אנחנו באותה מיטה, את יודעת…״
״אתה ישן בצד שמאל, נכון?״
״כן! איך ניחשת?״
״כל צד ימין שלך, יצחק חביבי, מתוח כמו קפיץ. עכשיו כשסיפרת לי כמה אתה לא סובל את עדנה, הבנתי שהגוף שלך מגיב אליה ככה, היא ישנה לימינך ואתה מקשיח את גופך אליה ועם השנים איבדת את הגמישות. אני בטוחה שבעזרת הרבה עבודה, ואולי גם תעבור לישון בחדר נפרד, נצליח להרים אותך בחזרה על הרגליים״.

פורסם ב”ליריקה”

עריכה: יאיר בן־חור