ענת והאורח הלא קרוא

אני חוזר מהעבודה, ענת תופסת אותי “אני צריכה לדבר איתך עכשיו, עזבתי את העבודה”.

ככה באמצע שנת הלימודים, אחרי 17 שנות הוראה ענת הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר לעמוד מול הכיתה. המורה המיתולוגית לסיפרות בתיכון חדש פשטה את המדים במפתיע וללא שום הכנה מוקדמת. בבית ספר לא רצו שתעזוב ונתנו לה חופשת מחלה להתאושש אולם היא מעולם לא חזרה ללמד.

עוד לא הבנו, אבל זה היה סימן ראשון.

“אני לא מרגישה בנוח עם עצמי” אמרה ענת בכל פעם שהיה אירוע או מפגש משפחתי, “תלך בלעדי”, וככה ענת הפכה אותי ל”אלמן קש” במשך שנים הלכתי לבדי לאירועים ומפגשים, וענת נשארה בבית. לאנשים היו המון סימני שאלה, מה קורה, למה אתה בא לבד? למה ענת לא מצטרפת ? היתה מן עננת אי נוחות מסביב.

זה היה סימן שני.

“אני מרגישה שמשהו עובר על הפנים שלי, הן משתנות, אני לא מצליחה לחייך, כאילו החיוך נתקע באמצע, והפנים שלי אחרות מתמול שלשום, הינה תיראה” ענת אומרת בחרדה גדולה ואני מסתכל ולא רואה כלום. ככה עוד יום ועוד חודש, ואני חושב שענת השתגעה, אולי כדאי שתראה פסיכיאטר, עוד אנשים שענת שיתפה בתחושותיה דאגו, ענת חיפשה כל הזמן עוד ועוד סימנים, שעות היתה מבלה מול המראה ומחפשת הוכחות לצידקתה.

סימן שלישי.

“אוף, אני לא מצליחה להרים את מכסה הפח בחדר האשפה, זה כבד לי מידי, במיוחד כשאני עם שקית הזבל ביד השניה” ואני “נו באמת, את לא מגזימה?…” אבל אחרי דין ודברים הלכתי להרים את המיכסים עבורה, שיהיו מורמים באופן קבוע, אחד השכנים התלונן “מי זה לא סוגר את הפחים כאן… אפילו שם שלט “נא לסגור את הפחים”. “אבל זה כבד לאישתי” אמרתי לו, “נו באמת, תראה כמה זה קל, ואישתך צעירה, מה הבעיה, סתם עצלנות” קבע. קבע אבל כשהבין שהקרב אבוד והמכסים ישארו פתוחים, הלך והחליף את הפחים הגדולים לפחים קטנים “הנה” אמר, “מכסים קטנים, נא לסגור”…

וענת הפסיקה להוריד את הזבל.

“ענת גוררת רגלים” אומרת אמא שלי, צריך לעבוד על היציבה שלה, זה לא טוב. “היא תמיד גררה רגלים” אני עונה “היא בטח סתם עייפה קצת”, אבל היציבה של ענת החמירה עם הזמן והיא החלה ללכת מכופפת וקצת על העוקם. והתנועות החלו להיות איטיות. “את צריכה לראות רופא” אני חוזר ואומר והיא בשלה, “לא צריך” מה הרופא כבר יגיד לי. אבל כשיום אחד ראיתי את ענת מסתבכת להוציא משהו ממגירת המטבח, דקות ארוכות היא לא הצליחה לשלוח את היד ולהוציא את מה שרצתה אמרתי לה “תשמעי, אי אפשר ככה, את חייבת לבדוק את עצמך.”

ראשונה רופאת המשפחה “אני רוצה להפנות אותך לפסיכיאטר” היא אומרת, וענת מתעקשת על נוירולוג, הרופאה סירבה… את הרופאה הזו כבר החלפנו (ולא רק בגלל התגובה הזו שלה…)

הגענו לביילינסון, ענת נכנסת לרופא ויוצאת אלי אחרי כמה דקות, חיוורת “בוא תיכנס” היא אומרת “אני צריכה אותך בפנים”. נוירולוג צעיר יושב מולינו ומודיע כי לענת יש פרקינסון. האוזניים שומעות והראש מסרב לקבל… “מאיפה הודאות הזו?” ענת מנסה להתנגד, תשמעי, יש לך סימנים מובהקים לפרקינסון, אם קשה לך להאמין אז יש בדיקה שאיננה בסל שיכולה לאמת את הקביעה שלי בודאות, זה מיותר אבל אם את מתעקשת את יכולה לבצע F-DOPA שתתן תשובה חד משמעית לכאן ולכאן.

מייד הזמנו תור לבדיקה, בתקופת ההמתנה, עד שקיבלנו את התשובה, ענת סרבה להתייחס לעצמה כחולת פרקינסון.

ואז נסענו עם אופנים בפארק וענת נפלה סתם כך ושברה את צואר הירך, ניתוח עם השתלת ברגים, ותקופת החלמה ארוכה ואז גם התשובה החיובית של ה F-DOPA הגיעה.

לענת יש פרקינסון!

פרקינסון היא מחלה חשוכת מרפא, שום תרופה שמרפאה או מעכבת את המחלה איננה עדיין בנמצא. צריך ללמוד לחיות עם המחלה ולהתמודד עם הקשיים. התרופות היחידות הידועות היום רק מקלות חלק מהסימפטומים אולם תקופת ההשפעה שלהן מוגבלת ותופעות הלואי – שלא נדע.

הידיעה הביאה לשינוי מדהים ברגשות, בהתייחסות של ענת למצבה ולא פחות, להתייחסות שלי ושל שאר הסביבה אליה. פתאום הרבה יותר קל לקבל את התנהלותה המיוחדת, להמנעות שלה מאנשים, לקשיים שלה בתפקוד היומיומי. אני הרגשתי הקלה כי פתאום היה לי הסבר מדוע ענת לא באה איתי למפגשים.

ואז ענת הכריזה שהיא צריכה לספר על כך לעולם, “יהיה לי יותר קל”, ואני התנגדתי, למה את צריכה להכריז שאת חולה, מה זה כבר ייתן לך? זה סתם יהפוך אותך למסכנה, אנשים יתרחקו, שום טובה לא תצא מזה, ספרי את זה רק לאנשים הקרובים אליך, בודאי שלא להסתיר, גם אי אפשר, אבל כל העולם?

והיא הכריזה – וכתבה על זה בפייסבוק לכל 5,000 עוקביה שם.

אני טעיתי, לענת זו היתה הקלה עצומה, פתאום לא צריך להצטדק, להסביר יותר, בתיכון חדש פתאום הבינו למה היא נעלמה. העולם חיבק אותה וחיזק אותה באופן שלא שיערנו שאפשרי.

ואמא של ענת המשיכה לקוות שהילדה שלה תצא מזה וזה יעבור… הלב מסרב לקבל.

ענת מצאה נחמה במפגשים עם חולי פרקינסון, בפורומים השונים, יש לה קהילה עצומה שהיא משתייכת אליה פתאום, היא לא לבד, מה שעובר עליה עובר על עוד רבים כמותה. במפגשים היא אחת הצעירות, הרי פרקינסון היא לא מחלה של צעירים. אנשים שואלים אותה בת כמה היא כל הזמן, מופתעים שצעירה ויפה כל כך מסתובבת בניהם.

ולסיום, שיר שענת כתבה, פורסם בידיעות אחרונות, מרץ 2019

מתמודדת/ ענת קוריאל

וְלַפַּרְקִינְסוֹן אֲנִי אוֹמֶרֶת:
לֹא תִּנְעַץ בִּי יוֹתֵר
מִקָּצֶה מְחֻדָּד שֶׁל יָתֵד,
אָמְנָם בָּאתָ לְהִתְנַחֵל
אַךְ אֶחְפֹּר שׁוּב וְשׁוּב סְבִיב הַיָּתֵד,
אָעִיף חוֹל לְכָל עֵבֶר.
יֵשׁ לִי עֳקָצִים מִשֶּׁלִּי
שֶׁמְּחַדְּדִים אֶת מַחְשְׁבוֹתַי לְלַהַב,
וְהֵן חוֹתְכוֹת כָּל מִי שֶׁהוֹדֵף אוֹתִי,
רוֹתֵם אֶת גּוּפִי לְגַחֲמוֹתָיו,
לִגְרֹר אֶת פְּסִיעוֹתַי בְּחוּט תַּיִל.
יֵשׁ בִּי כֹּחוֹת־עָל
לְסַיֵּף בִּנְחִישׁוּת כָּל תַּסְמִין.
כְּשֶׁקָּשֶׁה אֲנִי קוֹרֵאת לְחַבְרוֹתַי וְהֵן בָּאוֹת,
אֲנִי עָפָה אִתָּן לִנְקֻדּוֹת הַצָּלָה בְּלִי פַּחַד,
זְקוּפָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה.
מַה נִּשְׁאָר לְךָ?
יָתֵד אַחַת מְחֻדֶּדֶת,
לְהַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנִי בַּת אֱנוֹשׁ.