על יהודים, ערבים ודרקונים

אתמול צפיתי עם בני הצעיר ב ”הדרקון הראשון שלי”, סרט נפלא המתאר ויקינגים ומלחמתם בדרקונים וילד ויקינגי אחד שחובר עם דרקון צעיר ופצוע ודרכו הוא מכיר את עולם הדרקונים ומגלה שהם לא רשעים ואכזריים כמו שבני עמו חושבים כי אם יצורים, כמו בני האדם, עם תבונה, רגשות, וכשמשנים את הגישה אליהם הם יכולים להיות החברים הכי טובים.

אנחנו בעיצומה של מערכת בחירות ובין הנושאים שעומדים על הפרק כמובן הם היחסים בין יהודים וערבים ויחסי מדינת ישראל עם הפלסטינים, לא יכולתי שלא לחשוב על האנלוגיה במהלך הצפייה בסרט, שנים על שנים אנחנו שקועים בשנאה ופחד, רבים היהודים שרואים בפלסטינים גוף אחד מאיים, כולם טרוריסטים, אם לא בפועל אז בפוטנציה, ולא מעטים הפלסטינים הרואים אותנו רק עם מדים ורובה סער המכוון אליהם, קלגסים חזקים ומפחידים שרוצים רק להשפיל ולהרוג בהם.

ואני, כמו רבים כמותי בשני הצדדים, מצאתי חברים בצד השני, מצאתי שבצד השני ישנם אנשים בשר ודם שרוצים שלום שלווה וביטחון, אנשים שמוצאים בצד השני חברים ואפילו חברי נפש. אצלי הם כבר מזמן לא “הצד שמנגד”.

אנשים חיים במעגלים חברתיים ואם תבקש מחבריך לצייר לך את המעגלים החברתיים שלהם, רובם יציירו את “העם שלי” כאחד המעגלים הראשונים, שמעתי פעם הרצאה ממישהו שאמר, אצלי זה לא ככה, אני מחלק את האנשים ל”טובים” ו”רעים”, יועצי שלום וישרים לעומת חורשי מלחמה ונכלוליים, ובמעגל של “העם שלי” אני שם את ה”טובים” ובין הטובים ישנם אנשים מכל העמים.

אני מכיר בישראל אנשי ימין ואנשי שמאל יהודים, לכולם יש מכרים וחברים ערבים שהם מכירים ומוקירים. אני מכיר בישראל וברשות הפלסטינית ערבים רבים שיש להם חברים יהודים בישראל שהם מכירים ומוקירים. מכל צד אתה שומע ש”כן, אבל החברים שלי הם לא הדוגמא לכלל”. “אתה יהודי טוב”, “זה ערבי טוב, לא כמו כולם…” אני שומע את זה מימיני ומשמאלי כל חיי…

קחו סיפור, אני מקבל טלפון מחברה, ערביה שאני מעריך ומוקיר והיא מספרת לי ככה, “תשמע גיא” היא אומרת “אני לא יודעת מה לחשוב, היה אצלינו (בישוב הערבי שלה) השר בנט (שר הכלכלה אז), ימני ידוע, הצהרותיו גורמות לשיערי לסמור והוא מעלה בי בחילה, אבל הוא היה כל כך נחמד, אמר את הדברים הנכונים בביקור, ניהל איתנו שיחה אינטיליגנטית  וממש קל להתאהב בבן אדם, אני מבולבלת לגמרי, מה עושים ?”.

קחו (בחינם) עוד אחד: לא אחר מהבן שלי שהיה אז בגיל ההתבגרות, אחרי שבאנו יחד להאקטון הערבי הראשון שהתקיים בנצרת לפני כמה שנים, אמר לי “אבא, לא ידעתי שהם כאלו”… הוא הכיר עד אז רק את ה”שבאב” שהסתובב בלילות שישי במרכז העיר שלנו ושמע חדשות….

ואני אומר, פוליטיקה לחוד ובני אדם לחוד, אם אנחנו רוצים שיהיה אי פעם שינוי, אני ממליץ לכולם למצוא דרכים להפגש ולהכיר את הצד השני, אני מבטיח לכם התגלות, אני מבטיח לכם שאם לא לדור שלנו, המפגשים וההיכרות ההדדית ישפיעו על הפתיחות של הילדים שלנו ולאט לאט יהיה קל יותר למצוא דרך להידבר, להכיר ולהבין ובסוף, גם אם לא בדור שלנו, יקומו המנהיגים האמיצים שיעשו שלום.