פגישה / גיא חצרוני
נפגשתי איתו בסוף, התלבטתי בעניין ארוכות ובסוף החלטתי שאני חייב את הפגישה הזאת. זה לא כל כך פשוט העניין הזה, בכל זאת לך תדע איזו השפעה תהיה למפגש הזה על חיי, הכול יכול להתהפך ברגע ושום דבר לא יהיה דומה למה שהכרתי עד היום. אבל אחרי הרבה התלבטויות החלטתי שאני חייב את זה.
בכל פעם שאני מביט בתמונות המצהיבות הישנות, תמונות בשחור־לבן, אני מנסה להיכנס לעורו ואיכשהו אני מרגיש ריחוק. עשורים רבים מפרידים בינינו, חמישה לפחות, זה לא פשוט אחרי כל כך הרבה זמן לגשר על הפערים. אני לא בטוח שנשאר הרבה מן המשותף.
“אתה לא רציני”, אמר לי כשראה אותי, “זהו? כמה מאכזב, אתה זקן!”
מה אפשר לעשות… חשבתי לעצמי, אי אפשר לעצור את הזמן, אני דווקא נראה טוב לגילי, זו נקודת מבטו, שכנעתי את עצמי שאני לא באמת נראה זקן.
“יש לך נכדים?” שאל, קורא את מחשבותיי,
“כן…”
“נו, זקן…” פסק סופית.
“אבל זה שאני זקן זה חדשות טובות, לא?” שאלתי.
“אני לא יודע”, ענה, “יש להיות זקן בגיל ויש להיות זקן במראה, אני לא אוהב את המראה שלך”, אמר ואני חשתי את התסכול שלו.
לא רציתי שהשיחה תיסב כולה על מראה וגיל אז מיהרתי לשנות נושא: “רוצה שאספר לך משהו?” שאלתי.
“כן”, ענה, “ספר לי על בת הזוג שלך, היא יפה?” ביקש לדעת.
זה מה שמעניין אותו? חשבתי לעצמי, מה עם אושר, בריאות, סיפוק?
“היא מאוד יפה”, עניתי, “אנחנו יחד כבר די הרבה שנים”.
“וכמה ילדים יש לכם?”
“לי יש שלושה”, אמרתי, “לא כולם שלה”.
“מה קרה לאימא השנייה?” שאל, “היא מתה?”
“מה פתאום?” השתוממתי, “התגרשנו”.
“באמת? מה פתאום התגרשתם?” שאל, “בגדת בה? אני בטוח שבגדת בה”, אמר בהתרסה.
“מה פתאום?” אמרתי, “אתה צריך להכיר אותי טוב יותר. אני?! בוגד?! ממש לא, סתם דברים לא הסתדרו לנו טוב”.
“זהו? זו סיבה להתגרש?” שאל בטון נוזף.
ראיתי שהשיחה יוצאת משליטה, בכלל לא התכוונתי להתרכז בזה. רציתי לדבר על דברים חשובים יותר.
“והילדים שלך? דומים לך?” המשיך לשאול.
“כן”, עניתי, “מאוד אפילו”.
“הו, את זה אני רוצה לראות”, אמר. “מעניין מה הם חושבים על אבא שלהם”.
“אנחנו מאוד אוהבים וקרובים”, אמרתי.
“יופי, אני שמח לשמוע את זה. ומה נשאר מהתחביבים שלך?”
“אממ… לא השתנו בהרבה”, אמרתי.
“נו, ואיך זה להיות ארכיטקט?” שאל.
“אה, לא, בסוף אני לא ארכיטקט”, עניתי ויכולתי לראות את הדם נוזל מפניו והוא מחוויר.
“איך זה יכול להיות?” שאל, “הרי זה מה שרצית כל כך…” אי אפשר היה להתעלם מהתסכול שבקולו “זה לא יכול להיות, מה קרה?” זעק.
“אתה יודע, החיים לקחו אותי למקומות אחרים, דווקא רציתי והכנתי את הכול ללימודי ארכיטקטורה ואז משהו אחר תפס אותי, הרבה יותר חזק מארכיטקטורה”.
“אבל זה לא יכול להיות!” התקומם. מבלי משים שמט את גופו והתכנס פנימה, קשה היה לי לראות אותו ככה. הוא ממש מתאבל, חשבתי לעצמי ושוב הרגשתי את הריחוק בינינו, “אנחנו ממש שונים היום. מזה חששתי יותר מכול, אמרתי לעצמי.
הפגישה הייתה טעות, אמרתי לעצמי אחרי שנפרדנו, היא לא הייתה צריכה לקרות, יש זמן ועת לכל דבר ואי אפשר לקוות שמה שהיה פעם יחזור.
לפני הפגישה חשבתי שניפגש עוד הרבה, אבל עכשיו החלטתי להרפות. לפגוש את עצמך כשהיית ילד זה יכול לכאוב. מאוד.
