קצרצרים / גיא חצרוני
*
“די, די כבר, ממש מעצבן מה שקורה פה. אתה אף פעם לא מנקה את השולחן, יש כאן ניירות וחשבוניות מימי המבול, נמאס לי אי הסדר הזה, אני לא יכולה יותר!” צעקה עלי שקית הטישיו. דווקא היא מכולם, ספקית הלכלוך הגדולה ביותר שעל שולחני.
“דווקא את הטישיו שלי אתה ישר זורק לפח, הוסיפה. תעשה ככה גם עם שאר הניירות. הנה, למשל, החשבונית הזו, ממתי זה ? תסתכל, תסתכל, זה מלפני שלושה חודשים כבר.”
“נכון” הצטדקתי, “אבל אחרי שסרקתי את זה למחשב אני לא בטוח אם אני צריך לשמור על העותק המקורי או לזרוק לפח”.
“ומה עם זו,” הצביעה על חשבונית אחרת, “תראה, זו כבר כמעט מחוקה, למה היא עוד פה?”
ניסיתי לקרוא את התאריך ואת הסכום שרשום על החשבונית אבל ללא הצלחה…
“אתה רואה, בסוף כל הניירות על השולחן שלך גומרים ככה. מחכים מחכים מחכים ואז כבר לא שווים כלום.”
צודקת… ממתי יש לשקית טישיו כאלה תובנות? חשבתי לעצמי, מתעלם מהעובדה שהיא בכלל פתחה עלי את הפה מלכתכילה.
“אולי אוריד אותך מהשולחן וזהו, שלא תצעקי עלי”, אמרתי…
נראה לך?” צחקה, מודעת לחשיבותה, “אתה לא יכול לחיות בלעדי שניה, תפנים את זה…”
צוחק מי שצוחק אחרון, חשבתי לעצמי, מחר אני קונה טישיו של יצרן אחר… מספיק עם הטרלול הזה.
*
“נו, נו , מה אתה חושב?” הוא דחק בי, “תגיד תגיד, אל תתבייש.”
מה הוא רוצה ממני חשבתי, מה זה הלחץ הזה,
“נו נו”, המשיך, “אז מה יש לך עכשיו להגיד? תודה, תודה שצדקתי… תודה, אני רוצה לשמוע אותך אומר את המילים.”
“אתה לא יכול ללחוץ עלי ככה”, אמרתי לו, “מספיק. תפסיק כבר. כשיהיה לי מה להגיד אגיד, עכשיו תעזוב אותי בשקט.”
המשכנו לשבת עוד קצת על הספסל, מתחרדנים בשמש הסתווית הנעימה, בסוף אמרתי בשקט, “צדקת, בחיי, הספסל הזה ממש נוח.”
