סיפורי טיסה

תחביב חדש, לכתוב במטוס

עד לפני כמה שנים הייתי טס כ 15 פעמים בשנה לחוף המערבי בארהב או למזרח הרחוק בענייני עבודה, במהלך הטיסות הייתי גומא ספרים בכמויות, זה הזמן היחידי שקראתי. לפני כן, את הספרים הייתי קורא במילואים, בשעות הבטלה הרבות ש”בין לבין”… בשנים שהפסקתי לטוס בקצב רצחני כל כך הפסקתי לקרוא ספרים.. ועכשיו, אני כותב במטוסים לאירופה… שם אוזניות ומוסיקה ומתנתק מהסובב אותי.

זה הזמן הטוב ביותר לכתוב.

ועוד למדתי, לעיתים רחוקות יש לי מושג על מה אכתוב כשאני מדליק את האייפד… אני מדליק, מניח את האצבעות על המקלדת ומתחיל. אין דרך נעימה מזו להעביר טיסה.

היום הטיסה מלאה במיוחד, אני לא רואה מושב פנוי… לידי יושב בעל חולצת פסים שכשהתיישב במטוס טילפן לבנותיו להפרד, ואיך אני יודע? כי האדון הנכבד החליט לנהל את השיחה ברמקול… כן כן.. כל הקוש קוש והמושמוש, ופיצפוצי הנשיקות ומילות הגעגועים המאולצות… הכל בקולי קולות שלא נפספס… אני תוהה אם בנותיו (בגילאי 9 עד 13 אני מנחש) יודעות שכשהם מדברות עם אבא, הם מדברות עם כל המטוס….

בכלל בטיסה אתה מתחכך עם כל מני אנשים. כבר שוחחתי עם כומר שנסע עם צאן מרעיתו לארץ הקודש להתחקות אחר עקבות ישו. כבר ישבתי ליד בחור סיני שטעם מכל המאכלים שהוגשו ושתה את כל המשקאות שהציעו, והכל מלווה בקולות בליעה וציקצוקי פה. אני בטוח שזו הדרך הכי המנומסת לאכילה בציבור שהוא מכיר.

כבר זרקו עלי במבה. הפעילו אזעקת עשן כששיכור נכנס לשירותים לעשן. הרחתי נפט בטיסה, התעכבנו במטוס בפרנקפורט 5 שעות בישיבה עד שהחליטו להשבית אותו ולחכות למטוס אחר שהגיע לאחר 8 שעות נוספות. מה לא.

כשאני נכנס למטוס, ככל שמתקרב מועד ההמראה אני נעשה ישנוני… לא משנה באיזו שעה, זה מן רפלקס מותנה כזה. אני נרדם לשינה עמוקה וקצרה ומתעורר באויר. או לפעמים בהאצת המטוס לקראת המראה.

אני זוכר לפני המון שנים שהתעוררתי וחשבתי לעצמי, מעניין מתי כבר נמריא, וכשפקחתי את עיני גיליתי שאנחנו משייטים בגובה רב, איפשהו בחצי הדרך כבר מעל אדמת ארצות הברית.

נכון שאתם טסים ביחד אז משתדלים לשבת ביחד? אז פעם היינו איזה 7 אנשים, בטיסה מהונג-קונג לטייפי, או אולי בכוון ההפוך, אני כבר לא זוכר… ובכן נתנו לאחד החבר’ה את הדרכונים שיארגן לנו את הצ’ק אין. אז הוא סידר את כולנו בשורה עורפית, כל אחד קיבל כיסא מעבר… במקומותינו אילו נחשבים לכסאות הנוחים ביותר.

בכלל, אם מזכירים מושבים במטוס, איפה אתם אוהבים לשבת? חלון או מעבר? שנים אהבתי את החלון, בכל הזדמנות הייתי מציץ החוצה ואף פעם לא היה לי די. אבל בכל פעם שהייתי מגיע לארוצות הברית לאחר יותר מעשר שעות טיסה הייתי עם כאבי גב… פעם אחת ישבתי במעבר וזה לא קרה… מאז אני יושב במעבר, וכאבי הגב שייכים להסטוריה. למה ? כי יש לי מן תכונה כזו, כשאני יושב ליד חלון אני נשען עליו ויושב לא ישר… מסתבר שאחרי הרבה שעות זה משפיע לרעה.

סיפורי טיסה… פעם חזרתי מאיזשהו מקום באירופה, אני כבר לא זוכר מהיכן, וישבתי ליד דלת החרום… הדלת לא היתה אטומה לגמרי, קרח התחיל להצטבר על הדפנות והקור היה מקפיא… ישבתי כל הטיסה קשור, עטוף במעיל, קופא מקור ומחכה לרגע שהדלת תעוף בקול גדול החוצה ואני אחריה עם המושב…

פעם שפתרתי סודוקו ניגשה אלי נזירה ושאלה מה אני עושה, ואז ביקשה שאלמד אותה…

זהו, האוזניות משמיעות לי את המוסיקה שאני אוהב, אני מתעורר ונרדם חליפות, כותב קצת, חולם קצת, טוב שאני לא צריך לנהוג כאן. מזל שאין קליטה בטלפון או של מיילים. מנותק. חושך במטוס, אורות קטנים מאירים לקוראים, המסכים האישיים מציגים סרטים פה ושם, משמאלי בחורה משננת כרטיסים (לקראת הרצאה?). בעוד כמה שעות ננחת בלונדון, כמה ימים של מפגשים אינטנסיביים וחזרה הביתה.

אז מה הקשר להייטק ? ובכן, אם רציתם לדעת קצת על החוויות הקשורות במישרין או בעקיפין לעבודה. הייטק הוא גלובלי, וזו אולי טעימה קטנה מכך. היום טסים פחות, מודעות סביבתית, וטכנולוגיות מתקדמות למפגשים וירטואליים מאפשרות לנו בתום פגישה עם אנשים בקצה השני של העולם פשוט לצאת מהחדר, להשתלב בפקקי התנועה המקומיים ולנהוג- הביתה, להכנס בדלת אחרי שעה נסיעה במקום חמש או חמש עשרה שעות טיסה… מה אתם מעדיפים?