ערמה
כִּסֵא מְעֻטָּף,
מֵרוב בְּגָדִים הוּא נִרְאֶה כְּמוֹ אוֹבֶּלִיסְק,
בְּמוֹ יָדַי עִצַּבְתִּי
מַצֵּבַת מֶלְתָּחָה.
עַד לְאָן יִתְגַּבָּה הַעוֹל,
לא בָּרוּר מַה בְּקִרְבּוֹ,
שִׁכְבוֹתָיו לָבְשׁוּ מִסְתוֹרִין,
תּוכְנוֹ חָשׁוּךְ וּמַרְתִיעַ.
מָה עָרַמְתִּי שָׁם?
אֲנִי מְחַטֵּטֶת בַּעֲרֵמָה וּמְעַבֵּרֶת כִּיס,
אֶצְבְּעוֹתַי מִתְקַפְּלוֹת בְּחֶשְׁכָּתוֹ,
הַעֲרֵמָה כְּבֵדָה,
כְּמוֹ הֶריוֹן לִקְרָאת סוֹפוֹ.
פורסם ב"שבו"
קודם
משקעים
חדש יותר