ענת והאורח הלא קרוא

  • 1
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

אני חוזר מהעבודה, ענת תופסת אותי "אני צריכה לדבר איתך עכשיו, עזבתי את העבודה".

ככה באמצע שנת הלימודים, אחרי 17 שנות הוראה ענת הרגישה שהיא לא מסוגלת יותר לעמוד מול הכיתה. המורה המיתולוגית לסיפרות בתיכון חדש פשטה את המדים במפתיע וללא שום הכנה מוקדמת. בבית ספר לא רצו שתעזוב ונתנו לה חופשת מחלה להתאושש אולם היא מעולם לא חזרה ללמד.

עוד לא הבנו, אבל זה היה סימן ראשון. 

"אני לא מרגישה בנוח עם עצמי" אמרה ענת בכל פעם שהיה אירוע או מפגש משפחתי, "תלך בלעדי", וככה ענת הפכה אותי ל"אלמן קש" במשך שנים הלכתי לבדי לאירועים ומפגשים, וענת נשארה בבית. לאנשים היו המון סימני שאלה, מה קורה, למה אתה בא לבד? למה ענת לא מצטרפת ? היתה מן עננת אי נוחות מסביב.

זה היה סימן שני. 

"אני מרגישה שמשהו עובר על הפנים שלי, הן משתנות, אני לא מצליחה לחייך, כאילו החיוך נתקע באמצע, והפנים שלי אחרות מתמול שלשום, הינה תיראה" ענת אומרת בחרדה גדולה ואני מסתכל ולא רואה כלום. ככה עוד יום ועוד חודש, ואני חושב שענת השתגעה, אולי כדאי שתראה פסיכיאטר, עוד אנשים שענת שיתפה בתחושותיה דאגו, ענת חיפשה כל הזמן עוד ועוד סימנים, שעות היתה מבלה מול המראה ומחפשת הוכחות לצידקתה.

סימן שלישי.

"אוף, אני לא מצליחה להרים את מכסה הפח בחדר האשפה, זה כבד לי מידי, במיוחד כשאני עם שקית הזבל ביד השניה" ואני "נו באמת, את לא מגזימה?…" אבל אחרי דין ודברים הלכתי להרים את המיכסים עבורה, שיהיו מורמים באופן קבוע, אחד השכנים התלונן "מי זה לא סוגר את הפחים כאן… אפילו שם שלט "נא לסגור את הפחים". "אבל זה כבד לאישתי" אמרתי לו, "נו באמת, תראה כמה זה קל, ואישתך צעירה, מה הבעיה, סתם עצלנות" קבע. קבע אבל כשהבין שהקרב אבוד והמכסים ישארו פתוחים, הלך והחליף את הפחים הגדולים לפחים קטנים "הנה" אמר, "מכסים קטנים, נא לסגור"…

וענת הפסיקה להוריד את הזבל.

"ענת גוררת רגלים" אומרת אמא שלי, צריך לעבוד על היציבה שלה, זה לא טוב. "היא תמיד גררה רגלים" אני עונה "היא בטח סתם עייפה קצת", אבל היציבה של ענת החמירה עם הזמן והיא החלה ללכת מכופפת וקצת על העוקם. והתנועות החלו להיות איטיות. "את צריכה לראות רופא" אני חוזר ואומר והיא בשלה, "לא צריך" מה הרופא כבר יגיד לי. אבל כשיום אחד ראיתי את ענת מסתבכת להוציא משהו ממגירת המטבח, דקות ארוכות היא לא הצליחה לשלוח את היד ולהוציא את מה שרצתה אמרתי לה "תשמעי, אי אפשר ככה, את חייבת לבדוק את עצמך."

ראשונה רופאת המשפחה "אני רוצה להפנות אותך לפסיכיאטר" היא אומרת, וענת מתעקשת על נוירולוג, הרופאה סירבה… את הרופאה הזו כבר החלפנו (ולא רק בגלל התגובה הזו שלה…)

הגענו לביילינסון, ענת נכנסת לרופא ויוצאת אלי אחרי כמה דקות, חיוורת "בוא תיכנס" היא אומרת "אני צריכה אותך בפנים". נוירולוג צעיר יושב מולינו ומודיע כי לענת יש פרקינסון. האוזניים שומעות והראש מסרב לקבל… "מאיפה הודאות הזו?" ענת מנסה להתנגד, תשמעי, יש לך סימנים מובהקים לפרקינסון, אם קשה לך להאמין אז יש בדיקה שאיננה בסל שיכולה לאמת את הקביעה שלי בודאות, זה מיותר אבל אם את מתעקשת את יכולה לבצע F-DOPA שתתן תשובה חד משמעית לכאן ולכאן.

מייד הזמנו תור לבדיקה, בתקופת ההמתנה, עד שקיבלנו את התשובה, ענת סרבה להתייחס לעצמה כחולת פרקינסון.

ואז נסענו עם אופנים בפארק וענת נפלה סתם כך ושברה את צואר הירך, ניתוח עם השתלת ברגים, ותקופת החלמה ארוכה ואז גם התשובה החיובית של ה F-DOPA הגיעה. 

לענת יש פרקינסון!

פרקינסון היא מחלה חשוכת מרפא, שום תרופה שמרפאה או מעכבת את המחלה איננה עדיין בנמצא. צריך ללמוד לחיות עם המחלה ולהתמודד עם הקשיים. התרופות היחידות הידועות היום רק מקלות חלק מהסימפטומים אולם תקופת ההשפעה שלהן מוגבלת ותופעות הלואי – שלא נדע.

הידיעה הביאה לשינוי מדהים ברגשות, בהתייחסות של ענת למצבה ולא פחות, להתייחסות שלי ושל שאר הסביבה אליה. פתאום הרבה יותר קל לקבל את התנהלותה המיוחדת, להמנעות שלה מאנשים, לקשיים שלה בתפקוד היומיומי. אני הרגשתי הקלה כי פתאום היה לי הסבר מדוע ענת לא באה איתי למפגשים.

ואז ענת הכריזה שהיא צריכה לספר על כך לעולם, "יהיה לי יותר קל", ואני התנגדתי, למה את צריכה להכריז שאת חולה, מה זה כבר ייתן לך? זה סתם יהפוך אותך למסכנה, אנשים יתרחקו, שום טובה לא תצא מזה, ספרי את זה רק לאנשים הקרובים אליך, בודאי שלא להסתיר, גם אי אפשר, אבל כל העולם? 

והיא הכריזה – וכתבה על זה בפייסבוק לכל 5,000 עוקביה שם. 

אני טעיתי, לענת זו היתה הקלה עצומה, פתאום לא צריך להצטדק, להסביר יותר, בתיכון חדש פתאום הבינו למה היא נעלמה. העולם חיבק אותה וחיזק אותה באופן שלא שיערנו שאפשרי.

ואמא של ענת המשיכה לקוות שהילדה שלה תצא מזה וזה יעבור… הלב מסרב לקבל.

ענת מצאה נחמה במפגשים עם חולי פרקינסון, בפורומים השונים, יש לה קהילה עצומה שהיא משתייכת אליה פתאום, היא לא לבד, מה שעובר עליה עובר על עוד רבים כמותה. במפגשים היא אחת הצעירות, הרי פרקינסון היא לא מחלה של צעירים. אנשים שואלים אותה בת כמה היא כל הזמן, מופתעים שצעירה ויפה כל כך מסתובבת בניהם.

 

ולסיום, שיר שענת כתבה, פורסם בידיעות אחרונות, מרץ 2019

מתמודדת/ ענת קוריאל

וְלַפַּרְקִינְסוֹן אֲנִי אוֹמֶרֶת:
לֹא תִּנְעַץ בִּי יוֹתֵר
מִקָּצֶה מְחֻדָּד שֶׁל יָתֵד,
אָמְנָם בָּאתָ לְהִתְנַחֵל
אַךְ אֶחְפֹּר שׁוּב וְשׁוּב סְבִיב הַיָּתֵד,
אָעִיף חוֹל לְכָל עֵבֶר.
יֵשׁ לִי עֳקָצִים מִשֶּׁלִּי
שֶׁמְּחַדְּדִים אֶת מַחְשְׁבוֹתַי לְלַהַב,
וְהֵן חוֹתְכוֹת כָּל מִי שֶׁהוֹדֵף אוֹתִי,
רוֹתֵם אֶת גּוּפִי לְגַחֲמוֹתָיו,
לִגְרֹר אֶת פְּסִיעוֹתַי בְּחוּט תַּיִל.
יֵשׁ בִּי כֹּחוֹת־עָל
לְסַיֵּף בִּנְחִישׁוּת כָּל תַּסְמִין.
כְּשֶׁקָּשֶׁה אֲנִי קוֹרֵאת לְחַבְרוֹתַי וְהֵן בָּאוֹת,
אֲנִי עָפָה אִתָּן לִנְקֻדּוֹת הַצָּלָה בְּלִי פַּחַד,
זְקוּפָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה.
מַה נִּשְׁאָר לְךָ?
יָתֵד אַחַת מְחֻדֶּדֶת,
לְהַזְכִּיר לִי שֶׁאֲנִי בַּת אֱנוֹשׁ.

 

(חוסר) מזל סרטן

  • 404
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

(חוסר) מזל סרטן

"משהו מציק לי, נראה לי שנתקעה לי עצם של דג על הלשון עמוק בגרון" אמרתי לאישתי, "לך לרופאה" פקדה, ואני כהרגלי, אמרתי בסדר ושכחתי מזה. עברו שבוע ועוד אחד… ועוד, לא ספרתי, מידי פעם היתה תחושה לא נעימה אבל "זה כלום" חשבתי לעצמי, "יעלם מעצמו". במקביל הגוף שלי התחיל "לגמגם" בזמן ריצת הבוקר ומפעם לפעם ירדתי בזמן הריצה (מ 10קמ ביום) עד שהפסקתי. איזושהי חולשה לא מוסברת, אמרתי ואז הלכתי לרופאה "תבדקי לי את הטסטוסטרון" ביקשתי, נראה לי שמשהו עובר עלי וזו לא פציעת ספורט…  וחוץ מזה, אם אני כבר פה, יש לי משהו עמוק בלשון, את יכולה להסתכל ? הציצה הרופאה בגרון והודיעה לי שעלי לפנות לרופא אף אוזן גרון, ועדיף בדחיפות רבה. רופא האאג שלח אותי מייד להבדק במרפאת אאג של בית החולים. בדיעבד התברר שאחד השקדים שלי היה נפוח כל כך עד שנגע בלשון שמתחת ובגלל זה היתה לי תחושה שמשהו נתקע לי שם. הלחץ של הרופאים נבע מהעובדה שרק שקד אחד מהשניים היה נפוח, ולא שניהם כפי שאופייני בדלקת שקדים.

בבית החולים לא נתנו לי ללכת לפני שערכו ביופסיה בשקד ("זה לא כואב" – שיקרו…) וכן שלחו אותי ל PET-CT של איזור הצוואר.

הגיעו התוצאות – האמת שכבר ידעתי עמוק בתוכי מה יגידו – ואכן התאמתו חשדותי – סרטן בשקד. 

רבות חשבתי במהלך השנים (אני טיפוס פחדן) כמה נורא לאדם לשבת מול הרופא ולשמוע את הבשורה המרה על מחלה איומה כמו סרטן, אבל את הבשורה קיבלתי, אולי מפני שהתכוננתי נפשית, בקלילות יתרה. חשבתי לעצמי – "מה שיהיה יהיה, עברנו כל מני דברים, נעבור גם את זה, אני הרי בלתי מנוצח". אקדים את המאוחר ואציין שהתחושה הזו היתה איתי לכל אורך התקופה בה הייתי חולה ולא השתנתה אפילו לזמן קצר. בשיחה עם אחד הרופאים בהמשך כשהוא החמיא לי על רוחי האיתנה אמרתי לו "או שאני אופטימי חסר תקנה, או שאני סתם טיפש שלא קולט מה מצבו ואת חומרת העניין"

וכשהיגיעו הצילומים אמרו לי "תשמע, אכן מאומת סרטן בשקד אך יש איזו צללית במעלה הריאות שנקלט בצילום הצוואר – לך תעשה צילום PET-CT לכל הגוף. עשיתי.

הגיעו התוצאות – סרטן בריאות.

והפעם ביופסיה בריאות… שני הילדים הגדולים שלי, רון ושקד, ליוו אותי לביופסיה, "אני יכול לבד" אמרתי והם לא ויתרו ובאו איתי שניהם ושמרו עלי בדאגה רבה, נוגעת ללב.

שוכבים על הבטן במכונת CT  והרופא מחדיר לך מחט מהגב (מקדימה יש איברים חיוניים שלא כדאי לפגוע בהם) עמוק עמוק אל תוך הריאות "זה לא יכאב" שיקרו לי גם כאן..

"תבוא עוד יומיים לצילום ריאות לבדוק שאין לך בועת אויר בחזה" פקדו עלי בסיום הביופסיה.      היתה לי (כמובן…!) אישפזו אותי בבילינסון והחדירו לי צינורית לחזה ובמהלך מספר ימים הייתי מחובר  עם צינורית למשאבה רועשת חיצונית, לצידי שוכבים חולים לאחר ניתוחי לב… באחד מימי האישפוז הילדים הביאו את יואבי – הקטן מילדי, לביקור, פעם ראשונה שהוא רואה את אבא חלש ומסכן עם חלוק של בית חולים, זה היה אחד הרגעים הקשים ביותר שלי בכל תקופת המחלה – לראות אותו פורץ בבכי קורע לב.

ובכן חליתי בשני סרטנים בלתי תלויים, אחד בשקד ואחד בריאות, "דרגה 2" אמרו. ואני הרגשתי בר מזל, בר מזל כי סרטן ריאות מפחיד נורא ובדכ' לא מגלים אותו בזמן, ולי גילו אותו בזכות הסרטן בשקד, איזה מזל יש לי.

לגבי הסרטן בריאות הודיעו לי "נוציא בניתוח", לגבי הסרטן בשקד הציעו לי לבחור בין ניתוח להקרנות. "ניתוח" אמרתי נגמור עם זה מהר וזהו, "טוב" אמרו לי, "הכירורגים מאוד ישמחו כי זה ניתוח מכשירים והם עפים על זה…" ואז הסבירו לי קצת על תופעות הלואי: "אופן הדיבור ייפגע לנצח, האוכל יקפוץ לך לקנה הנשימה, יהיה לך מן שקע כזה מתחת ללסת…. "

אופס, לא בא בחשבון כל עוד יש לי ברירה, הפחידה אותי יותר מכל הפגיעה ביכולת הדיבור. שיניתי את הבחירה להקרנות.

חודש הקרנות יומיומיות לצוואר, הילדים הגדולים לוקחים אותי הלוך וחזור ואני נחלש והולך, התיאבון נעלם לגמרי, טעמים מוזרים עולים לי בפה ואני מפסיק להרגיש את טעם האוכל ולחילופין חוש הריח שלי צמח למימדים מפחידים, נעשיתי רגיש כל כך לריחות, אוכל, סבונים, פח האשפה, הכל התחיל להיות קשה כל כך להכלה.

את מה שהסרטן לא עושה, עושים הטיפולים, הרגשתי חולה וחלש כל כך, בקושי יכולתי לשבת,  הפסקתי לאכול, לא יכולתי לקרוא או אפילו להינות מסרטים מרוב חולשה.

לאחר חודש וקצת של הקרנות, הפוגה ואז ניתוח להוצאת האונה הנגועה מהריאות. שוב אישפוז והחלמה. זה ניתוח מכשירים כך שהשאירו לי שלושה חורים קטנים מתחת לבית השחי, ולא ריצרץ גדול בחזה כפי שהיו עושים בעבר. "איזה מזל שאני חולה עכשיו ולא לפני 10 שנים", אמרתי לעצמי.

ובכן, הסרטן בריאות התברר כערמומי וממזר ולמרות גודלו הקטן הוא שלח גרורות לבלוטות הלימפה באיזור. מה שגרר אחריו טיפול כימו והקרנות על מנת "להרוג את הסרטן לגמרי ולא לתת לו להתפשט לי בגוף" מה שחשבנו קודם שהוא דרגה 2, התברר כסרטן דרגה 3.

בלחץ המשפחה והחברים הלכתי לראות גם רופא חיצוני למרות שהרגשתי שאני בידיים טובות ורופא חיצוני לא יתרום לי כלום – אוי כמה שטעיתי.

הרופא החיצוני שלח אותי לביצוע בדיקות גנטיות (שקופ"ח לא היתה מבצעת לפני שניסו את כל טיפולי הכימו האפשריים – שעוזרים לכ 5% (חמישה, זו לא טעות הקלדה) מהחולים בסרטן הריאות – ורגע לפני שכלו כל הקיצים) שם התגלה כי יש לסרטן ריאות שלי מוטציה כזו שמאפשרת טיפול ביולוגי שהוא יעיל הרבה יותר מכימו ועם הרבה פחות תופעות לואי, איזה בר מזל אני… ועוד יותר מזל – את הנוכחות של הסרטן הזה בגוף אפשר לגלות בעזרת בדיקת דם – בדיקה גנטית שמדוייקת הרבה יותר מה PET-CT במקרה הזה.

נאלצתי לבצע בכל זאת  כימו וההקרנות לחזה כטיפול מונע את חזרתו של סרטן הריאות.

עשינו שוב בדיקות, בדיקה גנטית בדם ו PET-CT, ונמצאתי נקי. עברה שנה מהגילוי הראשוני של הסרטן, הטיפולים החלישו אותי במידה כזו שעוד טרם החלמתי, אני עוד לא אוכל, חלש נורא, לא יכול להסתובב כמעט, הולך באיטיות ונזהר לא להתעלף כשאני קם מישיבה. אבל לעת עתה אני בריא ומצפה להתחזק ולחזור לכושר כמה שיותר מהר. עכשיו זו התקופה המתסכלת, אני פשוט בהמתנה להתחזק וההתקדמות היא כל כך איטית…

אבל זה יעבור ותזכרו שאמרתי שאני עוד אחזור לרוץ. אם לא ב 2019 אז 2020. אבל זה יקרה.

פתח דבר

  •  
  •  
  •  
  •  
  •  
  •  

בפתחה של שנת 2018, גיליתי שהאתר כפי שהיה קודם לא ממש עובד, את האתר הקודם בניתי ללא עזרים כמו וורדפרס או אחרים כי אם כתבתי את הקוד מא' ועד ת' לבד, עשיתי זאת מתוך רצון להכיר את השפה והטכנולוגיה, החל מ HTML דרך HTTP, PERL, AJAX, JAVASCRIPT ועוד. האתר עבד והיה "פאר היצירה" (לדעתי 🙂 ) לאורך זמן אולם השתמשתי בהפניות לא לגמרי סטנדרטיות ל PERL וכך, לאחר שספק השירות שלי עבר שידרוגים ושינויים כולל שינוי בעלות (Yahoo to Aabaco) הסקריפטים שלי הפסיקו לעבוד. עכשיו אני יותר עצלן ורוצה להשיג יותר ולכן במשך כשעה בניתי את היסודות לאתר (הנפלא) שלפניכם בעזרת WordPress שהיא פלטפורמה מדהימה וחינמית לגמרי אשר מתעדכנת ללא הפסקה בידי משתמשיה המסורים.
אני שמח להציג בפניכם בעזרת האתר מקצת מהדברים שאנחנו עוסקים בהם שלא בשעות העבודה, הרשתות החברתיות משמשות אותנו לא פחות אולם כאן ניתן להציג את הדברים לאורך זמן ובאופן סטטי, כמו ספר טוב שמתעדכן ללא הפסקה.
שלכם

גיא