בחוץ על המדרגות

סִגַּלְתִּי לְעַצְמִי אֶת
הַיְּשִׁיבָה שֶׁלְךָ:
רַגְלַיִם זְרוּקוֹת, פְּשׂוּקוֹת.
הַשְׁכֵנִים עוֹשִׂים לִי סִמָּנִים,
אֲנִי מְנַפְנֶפֶת לָהֵם בְּעַנָף
שֶׁתָּלַשְׁתִּי מֵאַחַד הַעֵצִים.
הַיָּד מֻטֶּלֶת עַל הָרֵגֶל,
הַחֻלְצָה שֶׁלָּבַשְׁתִּי הַיּוֹם
קְרוּעָה מִימֵי הָאֵבֶל,
מַשֶׂהוּ מֵהַזֵיעָה
הַהִיא מגיעַ אֵלַי.
אֲנִי לא נֶחְנֶקֶת.
מְכוֹנַת הַכְּתִיבָה
שֶהִצַּבְתָּ בֶּחָצֵר הָפְכָה
לֶעָצִיץ, וְהַתרמוס
הִצְמִיחַ עָלֵי נענע.
זֶה הַזְּמַּן לְסַלֵּק את העלים
הַיְּבֵשִׁים מהמרצפות:
אֲנִי צְרִיכָה לְהִתְכּוֹפֵף, לְהוֹשִיט אֶת הַיָּד קָדִימָה,
וּלְהָנִיעַ אותה, לְאַט, בִּשְׁמִינִיות.
כָּךְ עָשִׂיתָ?

פורסם ב"חתכים" ובאתר הספריה החדשה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *