שירים / ענת קוריאל

מייל לענת

הלמות


לאמא

כְּשֶׁנּוֹדָע לָהּ הֵיכָן מִתְגוֹרֵר הָאִישׁ, שֶׁלֵּב בְּנָהּ הֻשְׁתַּל בּוֹ, הִתְאַוְּתָה לִפְרֹחַ אֵלָיו, סְתָם כָּךְ בְּעֶזְרַת גַּלֵּי הָאֲוִיר. הַיָּמִים הִקִּשׁוּ בָּהּ בְּמַקּושִים קְטַנִּים לֵאמֹר: "לְכִי כְּבָר. הַלֵּב שֶׁיָּלַדְתְּ פּוֹעֵם. אִם תֵּלְכִי, הַהַשְׁתָּלָה תִּהְיֶה כְּפַרְפַּר שֶׁהִתְיַשֵּׁב עַל פֶּרַח. צְאִי". הָלְכָה אֵלָיו לְהַנִּיחַ רֹאשָׁה עַל חָזֶהוּ: הֶאֱזִינָה לִפְעִימוֹת הַלֵּב הַמִּתְיַצְּבוֹת וּמַתְאִימוֹת לִפְעִימוֹתֶיהָ שֶׁלָּהּ, כְּמוֹ שֶׁהִרְגִּישָׁה פַּעַם, עוֹד כְּשֶׁהָיָה בְּרַחְמָהּ.

פורסם ב"עיתון 77" ובעיתון "הארץ"

עריכה ופיתוח האתר: גיא חצרוני